צוות

סיפורו של רגע | יפית אבס, מנהלת בית הספר נווה צאלים

ברגע אחד מדויק, כמו בכל בית ספר אחר בארץ, החלה היום בנווה צאלים בחינת בגרות חורף, זהה לזו שנערכת לכל תלמידי ישראל. אז מה כל כך מיוחד ברגע הזה? מה שונה? ועל שום מה כל ההתרגשות?

לי יש תשובה משלי:
היום בנווה צאלים התקיימה בחינת בגרות נפשית, ובכל מקום אחר בארץ התקיימה בחינת בגרות באנגלית.

אצלנו זה לא רגע, אצלנו זה סיפור, משל ואגדה.
אצלנו לא מקדשים את הרגע, אלא את הפרקים שלפני, שבמהלך ובמיוחד שאחרי.
אצלנו זה רגע של ניצחון ולא של הצלחה.
אצלנו זו התבגרות ולא בגרות.
היום הילדים התגברו בבגרות ובגבורה על המכשולים הקטנים והגדולים.

אבל גם את זה אנחנו יודעים, אז מה הסיפור?
הרקע!

סיפורו של רגע | יפית אבס, מנהלת בית הספר נווה צאלים

סיפור לעולם לא ייכתב מבלי שיחלמו, יהגו וירקמו אותו. הסיפור של בחינת הבגרות הוא סיפור שרקם צוות שלם, המקים תפאורה ועומד מאחור תמיד, בכל רגע ולא רק לקראת בחינת הבגרות. היום הייתה עדות ניצחת לכך שמגע אנושי, אהבה, מחשבה, קשר ויחס מתקנים את מה שטיפול תרופתי לא יכול לתקן לבדו.

יש עוד הרבה התבגרויות כאלו בנווה צאלים, יום יומיות, בלי כל קשר לבחינות הבגרות. היבחנות בבחינת בגרות היא רק דוגמה אחת מני רבות, אך רגעים כאלו מזכירים לנו מהי תכלית פעילותנו ולשם מה אנו מגיעים לכאן בכל בוקר.

געגועים לאבא | ירון כהן

דובי (שם בדוי) הגיע לנווה צאלים בגיל שלוש עשרה. ילד חכם, אינטליגנטי ורגיש מאוד, אך לוקה בתחום הכישורים החברתיים, מרגיש שלא מבינים אותו וחש רדוף. הוא היה גדל מידות לגילו והתעמת פיזית ומילולית בצעקות עם ילדים ואנשי צוות. הוא הרבה להסתגר בחדרו ולשחק על המיטה: הרכיב גרוטאות קטנות, המציא משחק בטלפון הנייד, קרא ספרים. הוא היה מבודד מבחינה חברתית כמעט לחלוטין. הפינה האישית שלו הייתה כה מבולגנת, עד שכמעט לא ניתן היה להתקרב אליו. כמעט כל שיחה הגיעה להרמת קול מצידו.

אני הייתי אחד מאנשי הצוות שהוא הסכים לקרב אליו. 

ידעתי להציב גבולות אך גם להיות קשוב, רך וחם כלפיו. פירשתי את האלימות של דובי כתגובה לפחד מפני הסביבה. אף שהוא נחווה בהתנהגותו כמין ילד-זקן שכזה, אני ראיתי בו ילד-ילדי, בעל דמיון רב, אך חי בפחד קיומי, וחיפשתי דרכים להגיע אליו.

נווה צאלים - הנפשות הפועלות - געגועים לאבא

ערב אחד קרה המקרה. השעה הייתה 18:00 בערב, זמן ההכנות לארוחת הערב, ואני הייתי רכז הערב. נכנסתי לבית הילדים וראיתי מדריך בחדר של דובי שמנסה לדבר איתו. דובי נעל את עצמו בחדר האמבטיה, צעק ודפק על הדלת בכוח רב. שכנעתי את דובי לדבר עם המדריך, והוא נענה. הוא פתח את הדלת וסיפר לו על מריבה עם ניסים (שם בדוי), חברו לחדר.

בשעה 20:20, בזמן פעילות הערב, הבערנו מדורה. המדריך האחראי על הפעילות התקשר אלי וסיפר שדובי במצוקה קשה. הריב בינו ובין ניסים התלקח שוב. ניסים טען שדובי הלשין עליו וגייס ילדים נוספים נגדו. הגעתי לאזור. פגשתי את דובי צועק ומתחנן לניסים שיאמין לו שהוא לא דיבר עליו רעות. פעילות המדורה השתבשה לחלוטין. הילדים האחרים היו מתוחים. וידאתי שאחד המדריכים הוותיקים יחליף אותי באחריות על המעון וביקשתי מדובי לבוא בעקבותי.

הוא נענה, והלכנו למועדון ההתייחסות. נכנסנו, הדלקתי את מנורות הקיר הקטנות ואפשרתי לדובי לשבת קרוב ליציאה. אני ישבתי מעברו השני של השולחן. ביקשתי ממנו לספר מה קרה. הדיבור שלו התנהל בצעקות, בשאגות ובכאב. דובי הרגיש שניסים בגד בו. הוא צעק ללא הרף, “אני יוצא עכשיו והווווורג אותו!” ובתוך כך הצליף באוויר במוט עץ דק שחובר אליו גליל קרטון של מסקינג-טייפ, שהוא בנה בחוג יצירה. לדובי כאב בלב. הוא אמר לי כל הזמן, “למה ניסים עשה לי את זה? למה הוא מאשים אותי? הוא החבר היחיד שלי במעון.”

השיחה התנהלה כך שדובי שאג ואני דיברתי בשקט. הוא הצליף באוויר במקל, שבכל פעם חלף במרחק סנטימטר מראשי. החלטתי לא להעיר לו, חשבתי שאולי כך כעסו יפוג. קיוויתי שלא יפספס ויפגע בי. ניסיתי כל מיני כיוונים ואפשרויות להגיע אליו. קצת איימתי שהוא עלול לשבת בכלא אם יהרוג את ניסים, “זה פלילי ואין טעם, זה ממש יהיה בזבוז זמן עבורך.” לא הלך לי. ניסיתי גם לדבר אל ליבו ולהסביר שיש אנשים שמשתמשים בהשמצות כדי לחזק את עצמם. כמעט חטפתי את המקל בראש. שתקתי. אחר כך הוספתי שאני בטוח שגם לו יש חלק בבלגן שנוצר, והוא מלמל, “אולי…” משהו החל לזוז. תוך כדי השיחה דובי החל לזמזם מנגינה. השיר היה בצרפתית, והצלחתי להבין רק מילה אחת שחזרה על עצמה,papa . הלחן היה עצוב, וחשתי שהשיר הוא שיר געגועים לאביו. הרגע הזה נגע בי מאוד והרגשתי שליבי יוצא אל הילד הזה. במשך כמה שנים חיפשתי את השיר עד שאיתרתי אותו. הוא זמזם ושר, “”Où t’es Papaoutai? כלומר, “אבא, היכן אתה?”

חלה רגיעה קלה. שאלתי אותו, “המשפחה שלך אוהבת אותך?” הוא ענה שכן. אמרתי לעצמי, הוא קולט. לא רק מחרימים אותו. הנה, הזכרתי לו את העוגן של חייו, בני משפחתו שאוהבים אותו. דובי ביקש שאקרא לניסים, כדי שהם יוכלו ללבן את הסכסוך ביניהם. אמרתי לו שניסים כרגע מתארגן לשינה, וזה לא מתאים. הוא קיבל זאת. בינתיים יידעתי את הפסיכולוגית שלו שעבדה בפנימייה באותו ערב.

בשלב זה גיליתי שנוסף על המקל עם הגליל, לדובי הייתה גם קופסה מלאה גולות, שהוא הסתובב איתה באותו ערב. השיחה החלה לסוב סביב גולות. הלהבתי אותו בכך שהכרתי גולות מסוגים שהוא לא הכיר. “יש גולה פושטית, יש גולה פרפרית וגם גולה נחשית. יש גולה שקופית וגולה חרסינית ובומבילית, וגם גולה קטינית…”

דובי שאל אותי איזה משחקים אני מכיר בגולות. אמרתי לו שאני מכיר “גולות בבור” ו”קרוב לקיר”. אבל דובי היה יותר מציאותי ממני, הוא אמר שלא כדאי לצאת החוצה לשחק כפי שהצעתי, כי חשוך בחוץ, והציע שנשחק בגולות על השולחן. הוא לקח ספרים מהספרייה בחדר וגידר בעזרתם את השולחן לגובה. שיחקנו כדורגל גולות, והוא ניצח אותי. אחר כך שיחקנו קליעה למטרה לתוך גליל הקרטון. דובי נהנה מאוד, ומצב רוחו השתפר.

כמה דקות לפני שהגולות בקופסה נגמרו, אמרתי לו שכשנסיים הוא יצטרך לחזור לחדרו. הוא הנהן. עלינו לבית הילדים. השעה כבר הייתה 21:30. המשכתי להסתובב במעון ובבתי הילדים כדי לבדוק שכולם בסדר. יידעתי את אוהד, המנהל, בענייני הערב ובכלל זה על מצוקתו של דובי שחלפה. רבע שעה לאחר מכן עברתי ליד החדר ושמעתי את דובי וניסים שוב צוחקים יחד. הערב ההוא נחרט בי עמוק, והאירוע הקשה הזה, שניהלתי אז, משמש אותי עד היום לעבודה עם הילדים בנווה צאלים.

האמת והשירה | מרים פרגר

כמה יפה

מבעד לחור של הדלת

נהרות השמים

 

קוביאשי איסא, תרגום יעקב רז

נווה צאלים - הנפשות הפועלות - האמת והשירה

“הכול התחיל מחור בתקרה,” אמר ירון והצביע על טלאי קטן בתקרת לובי בנים.
“הרי חודשים ארוכים טל (שם בדוי) סירב לקום בבוקר.
מהחדר שלו הוא בעט בכדור שפגע בתקרה. בתקרה נפער חור.
כשטל שכב במיטה שלו, הוא ראה כל הזמן רק את החור.
זה שיגע אותו, הוא קם ורצה לתקן את החור בתקרה.
ניסה לתקן, הדביק, ניסר, עשה כך וכך, ובכל פעם נפער החור מחדש.
אבא שלו בא לעזור, יחד ניסו לסגור את החור, אך ללא הצלחה.”

“ואז,” המשיך ירון לספר, “החלטתי להתערב.
חשבנו יחד, תכננו, ניסינו, ניסרנו, הדבקנו, צבענו ו… תיקנו.
מאז טל בתקינות, קם בכל בוקר ומתייצב לפעילות.
היום הוא משלים פרויקט ענקי של פירוק והתקנת הדמויות סביב קירות ביתילי.”

כמה יפה, אני חושבת, מבעד לחור, נהרות השמים.
בקריאת הייקו אנחנו מחפשים את הדבר עצמו, את הפשטות.
בשירת הייקו אנחנו יודעים במה מדובר אבל גם לא, היא מתעתעת.
הייקו נותן ביטוי למשהו שקרה או קורה. זו שירה, אבל גם לא…
אחד האמצעים הוא הרמז, הסמל.

פה יש עין של אדם, יש מחסום שהוא הדלת, יש חור ויש אין-סוף – נהרות השמים.
העין הקטנה בגודל ראש סיכה יכולה לראות את נהרות השמים, את הדבר הגדול ביותר.
הדבר הקטן ביותר מחזיק את הדבר הגדול ביותר.
מספיק חור קטן כדי להשיג עולם ומלואו.
יש חור בתקרה, משהו ריק התגלה, ובו בזמן מהחור הזה נפתח משהו חדש.
כמה חשובה העין המתבוננת, זו של המשורר, והעין המתבוננת של העושים במלאכה.

הנחיה במרכז המוזיקה | נטע פרוימן

אני מגיעה למפגשים כדף נקי. קשובה כל הזמן ומנסה להנגיש את הכלי הכי מתאים לפי דעתי וניסיוני לכל ילד וילדה.

שאלות מלוות ומציפות לאורך כל שנות העבודה המשותפת: מה מביא את הילד הזה לעולם המוזיקה? מה הצורך? מה הפנטזיה? היכן ההנאה? איזו סטיגמה יש לנפץ? איזה מפגש טראומתי כדאי לעדן? אילו יכולות וכישרונות טומן הילד בתוכו? מה יכול להרגיע, לשפר או לקדם אותו כעת?

יש התרגשות רבה כשעולם חדש נחשף: עולמו הפנימי של הילד. זהו עולם שמתעצב, ויש לי הזכות להיות חלק משפיע בתהליך. הילד רוכש שפה שבה הוא יכול להביע את עצמו, לתקשר, ליהנות. עולם המוזיקה טומן בחובו את כל מרכיבי החיים: היסטוריה, מראות, קולות של עולמות ותרבויות רבות, מיומנויות, ידע ורגשות, ובים הזה אנו שוחים יחדיו, בוחרים ומתאימים. אומנם יש גם עבודה סיזיפית אפורה, תהליכית ולעיתים גם מתישה, אך בהדרגה הילד לומד “לשחות” באופן עצמאי, וזוהי הרגשה נהדרת של סיפוק ומשמעות – לילד או לילדה ולי.

נווה צאלים - הנפשות הפועלות - הנחיה במרכז המוזיקה

על צבים וקשרים | עדי קינן

אורי, ניצן וצור (שמות בדויים) היו ילדים של מרכז חי עד לפני כעשר שנים. הם השתתפו בכל פעילות, בכל חוג ובכל פרויקט אישי שקשורים למרכז החי שיכלו לשבץ במערכת. למעשה, כל רגע פנוי שהיה להם העבירו בלמידה, בשהייה ובפעילות במרכז זה.

גם האבות של שלושתם צורפו לעבודה במרכז החי במסגרת פעילות ההורים. פעם בחודש הם היו מפנים את לוח הזמנים שלהם מכל עיסוק אחר ומגיעים בגשם ובשרב לעבוד במרכז. הייתי נפגשת איתם מוקדם בבוקר במרכז החי. היינו שותים ביחד תה צמחים חם ויוצאים לעבודה. עם הזמן הם הפכו לשלישייה מגובשת, ואני מצאתי את עצמי מצפה לפגישות איתם.

נווה צאלים - הנפשות הפועלות - על צבים וקשרים

ביום הסיום והפרידה מנווה צאלים הפתיעו אותנו ההורים שלהם וקנו למרכז חי זוג צבים סודניים קטנים שרק בקעו מהביצה כמזכרת מהם ומהילדים.

השנים חלפו. אורי, ניצן וצור סיימו מזמן את השירות הצבאי. שלושתם לומדים, וצור הספיק אפילו להתחתן, והשנה נולד לו בן. גם הצבים, מיכלאנג’לו ורוברטה, גדלו, והם כבר ממש ענקיים. רוברטה הטילה השנה ביצים לראשונה, ובקעו לנו צבונים קטנים. הילדים שפועלים היום במרכז החי ומטפלים יום יום בצבים לא הכירו את אורי, ניצן וצור, אבל יש שרשרת ארוכה עוברת במרכז ומקשרת בין ילדים, הורים, מנחים וצבים.

רגע אחד בנווה צאלים | מיכל זעפרן

שתינו עובדות בסטודיו הפתוח. חומרי אומנות רבים ממלאים את החדר, ונראה שכל האפשרויות קיימות. אני מציעה צבעים, צבעים איכותיים כאלו, שאין בכל מקום. היא מסרבת. אולי חומרים רכים? אלמד אותה לתפור, אני חושבת. היא מסרבת. אני מציעה לה פלסטלינה, והיא מתרצה, מעניין שהיא בוחרת בזו שהכי מלוכלכת.

אנחנו מגלגלות כדורים, והיא אומרת לי מה משמעות כל צבע עבורה. ברשותה אני כותבת את זה על דף. לרגע היא עוצרת ואומרת לי, “למה את משתפת פעולה עם השטויות שלי?” ואני עונה, “אנחנו משחקות.” היא מחייכת, ואנחנו ממשיכות. אחר כך אנחנו מחפשות קופסה, מכל שישרת את המטרה. היא בונה סיפור שלם סביב כדורי הפלסטלינה הצבעוניים והנחתם בקופסה.

ואני שמחה, מאושרת ומסופקת בשל האפשרות לתת לנערה אחת באמצע היום אפשרות “לשחק” עם חומר רך, לבנות דרכו סיפור, לתת תוקף לרגשות, לברוא משמעות. גם אם זה רק לרגע.

נווה צאלים - הנפשות הפועלות

רגע מכונן | ליהי גפני

הייתי רוצה לשתף באותו רגע מכונן, שבו נפל האסימון וגרם למהפך בליבי. זה היה באירוע סיום הבוגרים. האזנתי לקטעי הקריאה. היו שם הורים שהקריאו וגם בוגרים שהקריאו, אנשי צוות וילדים שניגנו קטעים שונים, חלקם מקוריים. המילים, אופן ההתבטאות, הרגשות והדמעות היו רבי עוצמה וחדרו להכרה.

הרגשתי שיש פה משהו באמת גדול. תהליך שיש להכיר בו כממשי ומעורר השראה והתעלות. מאז, בהרבה רגעי קושי ואפילו מעט ייאוש מול הילדים, אני מנציחה בראשי את אותו אירוע, שחזר גם בשנתיים שלאחר מכן, וזה מחזק מאוד ומזין בכוחות, באמונה ובתקווה.

נווה צאלים - הנפשות הפועלות - רגע מכונן

פנימה במורד השביל | עירון מלמוד גנני

עמדתי ליד השער וחיכיתי. עד לפני כמה דקות הנסיעה הזו נראתה לי מיותרת. כבר בטלפון הבהירו לי שמדובר במשרת הדרכה, משהו שאף פעם לא דיבר אליי. לוודא שבני נוער מתקלחים, אוכלים, מסדרים את החדר? מה זה קשור לטיפול? אבל משהו באיך ששולה, פסיכולוגית שעבדה כאן שנים רבות, דיברה על המקום, בדבקות כמעט דתית, עורר את סקרנותי. “רק תלך לראות”, פסקה. אז הלכתי לראות, רק לראות.

רק לראות? כשהצצתי פנימה במורד השביל, כבר לא הייתי כל כך בטוח. עינת גפן, שכבר הכרתי מסיפוריה של שולה, הגיעה לקבל אותי, ובמקום להוביל אותי לחדר, היא לקחה אותי לסיור ברחבי המעון.

הכניסה לנווה צאלים היא דרך שער ברזל גדול, ממנו יוצא שביל אדמה רחב המתווה את הדרך, תחום בעצים גבוהים וירוקים משני צדדיו. כל עץ שייך לילד שהתחיל כאן את דרכו, והיום הם עומדים כולם, גבוהים וגאים, מצלים על ילדי המעון שצומחים בו עכשיו. ההליכה עליו השרתה עליי שלווה כמעט מדיטטיבית. גם היום, כשאני צועד בשביל הזה, משהו מהתחושה הראשונית הזו מהדהד בי. אני משתדל להקשיב.

נווה צאלים - הנפשות הפועלות

צעדנו. השביל הסתיים בכיכר גדולה, ממנה אפשר להשקיף על המבנים השונים, על הבתים, ועל שתיים מבארות המים המהוות את אחד מסמלי המעון. יש רק שביל מרכזי אחד בנווה צאלים, אבל ממנו מתפצלים עשרות שבילים קטנים, שכל אחד מהם לוקח אותך בדרך אחרת למקום אליו אתה צריך להגיע. הסיור התקדם, ועינת תיארה את המרכזים השונים, את המשמעות של כל דבר, מסבה את תשומת ליבי לדברים הקטנים אשר מאחוריהם מסתתרת מחשבה רבה. כשהבטתי על דלתות צבועות בכחול ועל עיטורי העץ המצוירים על הקירות, הבנתי עוד לפני שהתחיל הריאיון הרשמי שכל משרה שיציעו לי כאן – אקח. ולקחתי. לקחתי גישה טיפולית יוצאת דופן בפשטותה ובחכמתה. לקחתי בני נוער שלימדו אותי על עצמי הרבה יותר משאני יכול לקוות ללמד אותם על עצמם. לקחתי יצירתיות שלא מפסיקה להפתיע, פשוט בגלל שנותנים לה מקום לצמוח. באותו יום התחיל חלק חדש בסיפור שלי. הוא התחיל במקלחות, ארוחות ערב וסידור החדר, ואני לא רואה אותו נגמר בשום שלב בקרוב.