ערב אחד קרה המקרה. השעה הייתה 18:00 בערב, זמן ההכנות לארוחת הערב, ואני הייתי רכז הערב. נכנסתי לבית הילדים וראיתי מדריך בחדר של דובי שמנסה לדבר איתו. דובי נעל את עצמו בחדר האמבטיה, צעק ודפק על הדלת בכוח רב. שכנעתי את דובי לדבר עם המדריך, והוא נענה. הוא פתח את הדלת וסיפר לו על מריבה עם ניסים (שם בדוי), חברו לחדר.

בשעה 20:20, בזמן פעילות הערב, הבערנו מדורה. המדריך האחראי על הפעילות התקשר אלי וסיפר שדובי במצוקה קשה. הריב בינו ובין ניסים התלקח שוב. ניסים טען שדובי הלשין עליו וגייס ילדים נוספים נגדו. הגעתי לאזור. פגשתי את דובי צועק ומתחנן לניסים שיאמין לו שהוא לא דיבר עליו רעות. פעילות המדורה השתבשה לחלוטין. הילדים האחרים היו מתוחים. וידאתי שאחד המדריכים הוותיקים יחליף אותי באחריות על המעון וביקשתי מדובי לבוא בעקבותי.

הוא נענה, והלכנו למועדון ההתייחסות. נכנסנו, הדלקתי את מנורות הקיר הקטנות ואפשרתי לדובי לשבת קרוב ליציאה. אני ישבתי מעברו השני של השולחן. ביקשתי ממנו לספר מה קרה. הדיבור שלו התנהל בצעקות, בשאגות ובכאב. דובי הרגיש שניסים בגד בו. הוא צעק ללא הרף, “אני יוצא עכשיו והווווורג אותו!” ובתוך כך הצליף באוויר במוט עץ דק שחובר אליו גליל קרטון של מסקינג-טייפ, שהוא בנה בחוג יצירה. לדובי כאב בלב. הוא אמר לי כל הזמן, “למה ניסים עשה לי את זה? למה הוא מאשים אותי? הוא החבר היחיד שלי במעון.”

השיחה התנהלה כך שדובי שאג ואני דיברתי בשקט. הוא הצליף באוויר במקל, שבכל פעם חלף במרחק סנטימטר מראשי. החלטתי לא להעיר לו, חשבתי שאולי כך כעסו יפוג. קיוויתי שלא יפספס ויפגע בי. ניסיתי כל מיני כיוונים ואפשרויות להגיע אליו. קצת איימתי שהוא עלול לשבת בכלא אם יהרוג את ניסים, “זה פלילי ואין טעם, זה ממש יהיה בזבוז זמן עבורך.” לא הלך לי. ניסיתי גם לדבר אל ליבו ולהסביר שיש אנשים שמשתמשים בהשמצות כדי לחזק את עצמם. כמעט חטפתי את המקל בראש. שתקתי. אחר כך הוספתי שאני בטוח שגם לו יש חלק בבלגן שנוצר, והוא מלמל, “אולי…” משהו החל לזוז. תוך כדי השיחה דובי החל לזמזם מנגינה. השיר היה בצרפתית, והצלחתי להבין רק מילה אחת שחזרה על עצמה,papa . הלחן היה עצוב, וחשתי שהשיר הוא שיר געגועים לאביו. הרגע הזה נגע בי מאוד והרגשתי שליבי יוצא אל הילד הזה. במשך כמה שנים חיפשתי את השיר עד שאיתרתי אותו. הוא זמזם ושר, “”Où t’es Papaoutai? כלומר, “אבא, היכן אתה?”

חלה רגיעה קלה. שאלתי אותו, “המשפחה שלך אוהבת אותך?” הוא ענה שכן. אמרתי לעצמי, הוא קולט. לא רק מחרימים אותו. הנה, הזכרתי לו את העוגן של חייו, בני משפחתו שאוהבים אותו. דובי ביקש שאקרא לניסים, כדי שהם יוכלו ללבן את הסכסוך ביניהם. אמרתי לו שניסים כרגע מתארגן לשינה, וזה לא מתאים. הוא קיבל זאת. בינתיים יידעתי את הפסיכולוגית שלו שעבדה בפנימייה באותו ערב.

בשלב זה גיליתי שנוסף על המקל עם הגליל, לדובי הייתה גם קופסה מלאה גולות, שהוא הסתובב איתה באותו ערב. השיחה החלה לסוב סביב גולות. הלהבתי אותו בכך שהכרתי גולות מסוגים שהוא לא הכיר. “יש גולה פושטית, יש גולה פרפרית וגם גולה נחשית. יש גולה שקופית וגולה חרסינית ובומבילית, וגם גולה קטינית…”

דובי שאל אותי איזה משחקים אני מכיר בגולות. אמרתי לו שאני מכיר “גולות בבור” ו”קרוב לקיר”. אבל דובי היה יותר מציאותי ממני, הוא אמר שלא כדאי לצאת החוצה לשחק כפי שהצעתי, כי חשוך בחוץ, והציע שנשחק בגולות על השולחן. הוא לקח ספרים מהספרייה בחדר וגידר בעזרתם את השולחן לגובה. שיחקנו כדורגל גולות, והוא ניצח אותי. אחר כך שיחקנו קליעה למטרה לתוך גליל הקרטון. דובי נהנה מאוד, ומצב רוחו השתפר.

כמה דקות לפני שהגולות בקופסה נגמרו, אמרתי לו שכשנסיים הוא יצטרך לחזור לחדרו. הוא הנהן. עלינו לבית הילדים. השעה כבר הייתה 21:30. המשכתי להסתובב במעון ובבתי הילדים כדי לבדוק שכולם בסדר. יידעתי את אוהד, המנהל, בענייני הערב ובכלל זה על מצוקתו של דובי שחלפה. רבע שעה לאחר מכן עברתי ליד החדר ושמעתי את דובי וניסים שוב צוחקים יחד. הערב ההוא נחרט בי עמוק, והאירוע הקשה הזה, שניהלתי אז, משמש אותי עד היום לעבודה עם הילדים בנווה צאלים.